שלום לכולם,

ביום שלישי נסעתי עם חבריי לפנימייה אל טקס הזיכרון וההנצחת השואה אי שם בקיבוץ יד מרדכי (כן, אלה של הדבש).

למי שלא יודע, ביד מרדכי מתחולל כל שנה טקס זיכרון בהפקה ענקית, אחרי הכל הקיבוץ הוקם לזכר מרדכי אנילביץ’, שהוא מנהיג מרד גטו וורשה.

הטקס התחיל נחמד מאוד, אישה כבת 40 שהנחתה לאורך כל הטקס, התחילה את הטקס בהזמנת כל מני “אנשים חשובים” לבמה, הם עלו ושרו שיר וירדו מהבמה (פלייבק, אבל לא נורא).

המנחה הזמינה איש-איש לעלות לבמה ולנאום. עליי לציין שמספר נאומים היו מבישים ביותר. חלקם כנראה נכתבו בחפיפניקיות יתרה (“קיבוץ זה שהוקם לזכר מפקד גטו ורשה”) או נאומים שהצליחו באופן לא ברור להעביר את הנושא משואה וגבורה ל-“מבצע עופרת יצוקה היה הצלחה לא נורמאלית, הראינו לערבים מה זה! כן!”.

בהמשך הופתעתי לראות שהזמינו גם את הבקסטריט בויז לאירוע. להקה שזזה בתנועות מאוד מדויקות ומתוכננות, צעדי Blue וקולות היי פייב. ממש להקת בנים אמיתית (אף על פי שהיו גם לא מעט בנות).

לאחר מכן, הגיע החלק היחידי שנראה לי במקום. חיילים יחד עם נציגי הנוער העובד והלומד הציגו קבוצות אנשים שעזרו בהצלת אנשים או בהתקוממות נגד המשטר הנאצי בכל ארץ כמעט, והדליקו נר לזכרם.

לפתע אני שומע קול של ילדה בת שש-שבע לכל היותר, וכעבור מספר שניות תפסה עיני ילדה קטנטונת עולה לבמה ומגלמת דמות של ילדה בת 12 (?!) בתקופת השואה, מונולוג לא מוצלח במיוחד, הילדה פיספסה את הפלייבק שרץ ברקע בכמה שניות ועשתה תנועות מעצבנות שמרטו אותי מעצבים. איך מעלים בטקס כל-כך רציני וחשוב ילדה כל-כך קטנה? ולמה זה נראה כמו בדיחה מהלכת (ובת שש)?!

עתה החל הריקוד. האמת שאני אישית לא אהבתי אותו בכלל אך רבים שיבחו אותו. אני אישית יותר התלהבתי משיר הרקע של הריקוד, שהתחיל כחד-גדיא, אך אחרי שכולם הרגו את כולם, פתאום מתברר שבכלל לא פסח ושזו ילדה השואלת קושיות את אביה על מתי המלחמה תגמר וכבר ומתי יסתיים הסיוט הזה.

עשן החל לעלות בחלקו העליון של הגבעה, תאורה אדומה צבעה את העשן ולפתע נתגלו שלושה אנשי דת בעלי שופרים העומדים בקצה הגבעה, לצד פסל מרדכי. הם תקעו בשופרים (אסוציאציה ראשונה – פותחים את השמיים למען האנשים שניספו בשואה). האם הגיעו המושיעים? האם תחינותי שהזוועה תיפסק ייתגשמו? נראה שכ… פיצוצים נשמעו כרעם ומילאו את חלל אוזני בצפצופים מרגיזים. מה פשר הדבר? האם קסאמים הם הגורם לדבר?

נראה שלא. בעוד אני מהרהר בדבר התפוצצו שרשרת של זיקוקים! זיקוקים פה וזיקוקים שם, זיקוקים בשרשראות, בצבעים וגם לא בצבעים.

זיקוקים?!?! בטקס יום הזיכרון?! מה עבר על האדם שחשב על זה?!

בחיי שאילולא הייתי דחוק בין אלפי כיסאות ואנשים, הייתי קם והולך בו ברגע, איני מעוניין להווה חלק כלשהו מהביזיון השורץ כאן בשעות האחרונות.

אין מילים לתאר את השוק, התדהמה והכעס שעברו עליי באותם הרגעים. פשוט בזיון מוחלט.

.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה או יום העצמאות?

נזכור ולא נשכח? כנראה שזה כבר לא “IN”.

.

נ.ב: מתברר לי לאחר שיחות עם מספר אנשים שעניין הזיקוקים הינו כבר מסורת מספר שנים. בושה.

ובאווירה אינטימית זו אסיים.

שלכם – דור.